קרב שליטה על הכסף של אמריקה
מי באמת קובע את מחיר הכסף?
טראמפ רצה יו״ר קרוב יותר לעמדתו. בספטמבר הוא גילה שגם מינוי שלו יכול לבחור בדרך אחרת.
בספטמבר, דקות אחרי שהבנק המרכזי העלה את הריבית ל־3.75%–4.00%, הוא דרש שהריבית בארה״ב תהיה ״1% או פחות״ ושתרד במהירות.
מבחינת הנשיא, האינטרס ברור גם בלי לייחס לו מניע אישי: ריבית נמוכה יותר יכולה להוזיל אשראי, לתמוך בדיור ובהשקעות, לעודד פעילות כלכלית ולהקל על תנאים פיננסיים — דברים שכל ממשל היה שמח להציג לציבור.
בדיוק בגלל המתח הזה נבנה הפד כמוסד בעל עצמאות תפעולית: הקונגרס קבע לו יעדי אינפלציה ותעסוקה, אך ניסה לבודד את החלטות הריבית מלחצים פוליטיים קצרי טווח.
אצל טראמפ המתח הזה בולט במיוחד, ויש בו אפילו אירוניה. ב־2016, כשהיה מועמד לנשיאות, הוא האשים את ג׳נט ילן בכך שהיא מחזיקה את הריבית נמוכה כדי לסייע לברק אובמה ולשוק המניות.
שנתיים לאחר מכן, כשהוא כבר היה בבית הלבן והריבית דווקא עלתה, הכיוון התהפך: טראמפ תקף את הפד של ג׳רום פאוול — יו״ר שהוא עצמו מינה — ואמר שהבנק המרכזי ״השתגע״.
ב־2019, כשהפד לא הוריד ריבית בקצב שטראמפ ביקש, הוא הרחיק עד כדי השאלה ״מי האויב הגדול יותר של ארה״ב: פאוול או נשיא סין שי ג׳ינפינג?״
כלומר, לאורך השנים העמדה העקבית פחות הייתה ״ריבית גבוהה או נמוכה״ ויותר התנגדות למדיניות הפד כשהיא לא תאמה את הכיוון שטראמפ ביקש מהכלכלה.
״Interest Rates in the United States should be 1%, or less, because we are the Best Credit in the World — BY FAR.״ — Donald Trump, President of the United States, Sept 16, 2026
ב־2026 טראמפ קיבל הזדמנות נוספת להשפיע על הכיוון דרך מינוי יו״ר חדש.
הוא בחר בקווין וורש, מבקר ותיק של הפד, שעמדותיו לפני המינוי היו קרובות יותר לדרישה של טראמפ לריבית נמוכה. אלא שכבר בשימוע בסנאט וורש התחייב שמדיניות הריבית תישאר ״strictly independent״ משיקולים פוליטיים.
זו בדיוק הסתירה שמלווה מינוי כזה: הנשיא בוחר את האדם, אבל מהרגע שהוא נכנס לתפקיד הוא נדרש לענות לאינפלציה, לנתונים ולוועדה — לא לבית הלבן. וורש נכנס לתפקיד במאי, לאחר שאושר בסנאט, בדיוק לתוך מערכת היחסים הזאת.
ואז הגיע ספטמבר — פחות מחודשיים לפני בחירות האמצע לקונגרס ב־3 בנובמבר. בבחירות האלה כל 435 המושבים בבית הנבחרים וכשליש מהסנאט עומדים לבחירה, ולכן התנאים הכלכליים שבהם מגיעים הבוחרים לקלפי מקבלים משמעות פוליטית מיוחדת.
ריבית נמוכה יותר יכולה להקל בהדרגה על אשראי ותנאים פיננסיים ולתמוך בפעילות הכלכלית, בעוד העלאת ריבית פועלת בכיוון ההפוך — וזה בדיוק סוג הלחץ קצר הטווח שעצמאות הפד נועדה לבודד ממנו את המדיניות המוניטרית.
למרות חודשים שבהם טראמפ דרש ריבית נמוכה יותר, וורש הצטרף בספטמבר להצבעה פה אחד להעלות אותה ב־25 נקודות בסיס.
טראמפ הגיב בדרישה שהריבית תהיה ״1% או פחות״, ובהמשך סיפר ששוחח עם וורש לפני ההצבעה ואמר לו שהוא יכול להצביע עם הוועדה משום שהתוצאה ממילא לא תשתנה.
אין הוכחה שבחירות נובמבר הן הסיבה לדרישה של טראמפ, אבל התזמון הופך את העימות לטעון יותר: הבית הלבן נכנס לישורת האחרונה של קמפיין הקונגרס ורוצה תנאים כלכליים נוחים יותר, בזמן שהפד אומר שהאינפלציה מחייבת אותו להסתכל מעבר ללוח הבחירות.
זה בדיוק הגבול שהסיפור הזה בוחן — בין נשיא שממנה את יו״ר הפד, לבין יו״ר שאמור לקבל את ההחלטה כאילו הבחירות בכלל לא קיימות.
דעת המחבר: אני מתקשה להאמין שהשיקול הראשון של נשיא הוא גובה המשכנתא של האזרח; לפני הכול יש לו מערכת פוליטית שהוא צריך לשרוד בתוכה.