הבועה של ניוטון
לא צריך להיות חכמים יותר מניוטון. צריך להכיר את עצמנו טוב יותר ממנו.
העדשה: הידע של ניוטון לא הגן עליו מהטעות הכי אנושית בשוק: לקנות כי כולם קונים.
באביב 1720 מכר אייזק ניוטון את מניות חברת הים הדרומי, המניה הלוהטת של לונדון, ברווח יפה. זו הייתה החלטה שקולה. אבל המניה המשיכה לטפס, וכל העיר דיברה עליה. נסו לדמיין את החודשים האלה מבפנים: כל שיחה בסלון, כל מכר שהתעשר, כל יום שבו ההחלטה הנבונה מרגישה קצת יותר כמו טיפשות. בקיץ ניוטון חזר לקנות, הפעם כמעט בכל הונו, קרוב לשיא. בסתיו המניה קרסה. לימים ייוחס לו המשפט "אני יודע לחשב את תנועת גרמי השמיים, אבל לא את טירופם של בני האדם". ספק אם אמר אותו, אבל הוא מחמיץ את העיקר: הטירוף שניוטון לא הצליח לחשב לא היה בחוץ. הוא היה בתוכו.
זו מגפה, לא טיפשות.
רוברט שילר, שזכה בפרס נובל לכלכלה ב־2013 ונחשב לאחד ממייסדי המימון ההתנהגותי, הקדיש שנים לשאלה למה זה קורה שוב ושוב. בהרצאת הנובל שלו הגדיר בועה כ"סוג מיוחד של אופנה או מגפה חברתית". ולא, לדבריו, כטירוף המוני, אלא כתוצאה טבעית של הפסיכולוגיה החברתית שלנו. ההתלהבות עוברת מאדם לאדם כמו וירוס, ומה שמניע אותה הוא בעיקר קנאה בהצלחה של אחרים וריגוש של מהמר, גם כשבפנים מקננים ספקות. יש כאן אמת פילוסופית לא נוחה: אנחנו לא באמת חושבים לבד. רוב מה שאנחנו "יודעים" למדנו מאחרים, ולכן כשכולם סביבנו בטוחים במשהו, הספק לא מרגיש כמו חוכמה. הוא מרגיש כמו בדידות.
ובשביל יצור חברתי, להיות לבד ולטעות מפחיד יותר מלטעות עם כולם.
כשאמונה הופכת למובן מאליו.
בישראל של שנות ה־70 וה־80 ויסתו הבנקים את מחירי המניות שלהם, כך שעלו כמעט כל יום. לחוסכים הן נמכרו כ"השקעה סולידית" ואחרי שנים של עליות המשפט "בנקאיות לא יורדות" כבר לא נשמע כמו דעה. הוא נשמע כמו עובדה. העלייה אמנם יוצרה באופן מלאכותי, אבל האמונה של הציבור הייתה אמיתית לגמרי, והיא בדיוק מה ששילר מתאר: מה שכולם חוזרים עליו מספיק זמן הופך לקרקע שעליה עומדים. באוקטובר 1983 הקרקע נשמטה, הבורסה נסגרה ל־18 יום והמדינה נאלצה להלאים את הבנקים. האמונה המסוכנת ביותר היא לא זו שמתווכחים עליה, אלא זו שאף אחד כבר לא שואל עליה שאלות.